Variants of Barukh She'amar – Vol. I, pp. 38 - 41

It is the custom of London and Amsterdam to say the long Barukh She'amar, and in the Land of Israel and Syria, Egypt, and Togarma they say the short version of 87 words.

מנהג לונדון ואמש' לומר הברוך שאמר הארוך, ובאסמ"ת הקצר בן פ"ז תיבות

For this section, it will be helpful to view our pop-up guide to the textual variants Barukh She'amar, which is available in English and Hebrew.

It is not known who wrote the long Barukh She'amar, and the same is true of the short one.  [The latter] is mentioned in the Tur (Orah Hayyim, Siman 51), and the Taz wrote [in the same Siman of the Shulhan Ngarukh] that "this praise was established by the Men of the Great Assembly based on a note that fell from the heavens, which they found to be composed of 87 words."  But this statement only abets the mockers and belittlers [of Jewish superstition]!  The truth is that when the Men of the Great Assembly gathered to establish it, they decided to collect [flowery phrases] from the Talmud, as I will explain below – ten "blesseds" for the Ten Commandments, or thirteen for the Thirteen Attributes.  What they did was to take all the blessings, place them in a box, and pull out ten or thirteen – and those that they pulled out appeared to them as if they came from a note that fell from the heavens – and the procedure was a type of drawing lots, as it is said: "the land shall be divided by lots" [blended quote of Numbers 26:55-56]. (See the responsa of Ge'one Kadma'e, Siman 60; and in the Siddur Rashban, p. 6.)  In Toledot [Ribbi Elngazar] Hakalir, Rabbi Shelomo Yehuda Rapoport declared that one of the liturgical poets established it, and it is surprising that the words of the Sefer Hahekhalot de-Ribbi Yishmangel and the Tur escaped his notice.  Some say that one of the Geonim established it (see the Ngarukh, Tefila, Letter 3):  "Rabbenu Moshe Gaon said: 'one who enters a synagogue and finds that they are finishing Pesuke Dezimra should say Barukh She'amar until Melekh Mehulal Batishbahot...'"  Look also in the Zohar (Parashat Vayak'hel, p. 215) where it is referred to as a "song and refrain."  Come and see how several of [the "blesseds"] are mentioned in the Talmud:  Blessed be He "who  but  spoke and the world came to being" is mentioned on Sanhedrin 105a, Sota 10b, and Hulin 63b [text says 68b; this phrase appears a total of 13 times in the Talmud].  "Blessed be He whose word is deed, whose decree is fulfillment" is on Berakhot 57b, while "Blessed be He who creates the Universe" is on Berakhot 54a.  "Blessed... who has mercy on the world" is in Mishna Tanganit 2:4, and there it is brought in the formula of "Blessed are You, God..." but in the ensuing Gemara (16b) it appears as in our Siddurim.  It seems clear that the anthologist collected these phrases form the Talmud and combined them into one body!  According to Sefer Yeringot Shelomoh, (Rapoport), it says in Toledot Hakalir that Barukh She'amar is a refrain (like the Zohar).  The intention of the anthologist was that after each statement beginning with "Blessed" the congregation would answer "Blessed be He" as [we can still see in the text today] with "...and the world came into being;" and the congregation would answer again after "and the world came into being," etc.  In Sefer Yuhasin, Zacuto wrote that on the first Shabbat after the appointment of the Exilarch in Babylon, the Hazan would sing "Blessed be He who but spoke and the world came into being," and the students would respond "Blessed be He."  However, in Shebet Yehuda, Ibn Verga tells that the Hazan would begin with "Blessed be He who but spoke..." and the Rashe Yeshiba would answer "Blessed be He whose word is deed," etc.; but during the regular prayer service they only recited it as an uninterrupted blessing and didn't sing it (Cf. Ngabodat Yisrael p. 58, KolBo Siman 4, and Alfasi on Berakhot 32).  In the Siddur of Rab Ngamram Gaon (Frumkin), you will find the text of the Barukh She'amar with minor changes, and the text of Rambam for the yearly rite is also close to ours (however, I can't fathom why Rambam omitted "Blessed be He who creates the universe"); and there are other differences in Barukh She'amar between the Sephardic and Ashkenazic rites and the text of David Abudarham.  Isaac Aboab wrote in Menorat Hama'or, Kelal Tefila, Siman 93 that the Barukh She'amar of 87 words was based on a Kabbalistic interpretation of the verse "his head is the color of pure gold" [Song of Songs 5:11; in Hebrew, the word for "pure gold" adds up to 87 in alphanumerics].  See also the Shela of blessed memory.  Of course in the Land of Israel and Syria, Egypt, and Togarma they always follow the custom of Isaac Luria, so they recite the Barukh She'amar of 87 words; and all of them sing it to a special tune.

הברוך שאמר הארוך, או הקצר לא נודע מי תקנו, והביאו הטור באו"ח סי' נ"א, והט"ז כתב שם ששבח זה תיקנוהו אנשי כנה"ג ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בפ"ז תיבות, המאמר הזה נתן יד ללצים ולמלגלגים, והאמת כשאר באו אנשי כנה"ג לתקנו בחרו ללקוט שושנים מן התלמוד כאשר אבאר להלן, עשרה ברוך שאמר כנגד עשרת הדברות, או י"ג כנגד י"ג מדות, מה עשו לקחו כל הברכות והניחו אותם בקופסא והוציאו מהם עשרה או י"ג, ואלה שיצאו נחשב בעיניהם כאילו נפל פתקא מן שמיא, והיה הדבר כעין גורל כמו שנאמר עפ"י הגורל תחלק הארץ, (ראה תשו' גאוני קדמאי סי' ס', ובסי' רשב"ן ד"ו) והר' שי"ר בתולדות הקליר הכריע שאחד מן הפייטנים יסדו, ופלא כי נעלם ממנו דברי ס' ההיכלות דר' ישמעאל והטור, וי"א כי אחד מהגאונים תקנוהו (ראה בערוך באות תפלה ג), ור' משה גאון אמר דמעייל לכנישתא ואשכח ציבורא דקרי פסוקי דזמרא אומר ברוך שאמר וחותם מהולל בתשבחות ועי' בזוהר פ' ויקהל דף רט"ו מזכירו בשם שיר ופזמון, בא וראה איך איזה מהם של אלו הברכות מוזכרות בתלמוד, ברוך שאמר והיה העולם מוזכר (סנהדרין ק"ה. סוטה ד"י:, חולין ס"ח:) ברוך אומר ועושה, גוזר ומקיים, עושה בראשית (ברכות דנ"ד. שם נ"ז:) ברוך מרחם על הארץ (מתני' תענית דט"ו.) ושם הובאה בשם ברוך אתה יי', ובגמ' שם ט"ז הוזכרה כמו שהיא בסדורים, ונראה הדבר ברור כי המלקט לקטם מהתלמוד וחיברם לגוף אחד, ולפי ס' רש"ל (ראפאפורט) בתולדות הקליר שהב"ש הוא פזמון (כס' הזוהר) ואומר שכונת המיסד הייתה שאחר סיום כל מאמר המתחיל בברוך, יענו הקהל ברוך הוא כמו אחר והיה העולם וכן יענו הקהל אחר והיה העולם וגו', ובס' יוחסין כתב כי בשבת הא' של מינוי הריש גלותא בבבל היה החזן משורר ברוך שאמר והיה העולם והבחורים עונים ב"ה, אך בס' שבט יהודה מספר, איך החזן מתחיל ב"ש וראשי ישי' ענו ברוך אומר ועושה, וגו', אך בשעת התפילה לא שרו אותו רק אמרו אותו כברכה שלמה (עיין עבודת ישראל דף נ"ח, כל בו סי' ד') ועי' הרי"ף בברכות דל"ב, ובסדור ר"ע גאון (פרומקין) תמצא את נוסח הב"ש בשינוי קצת, ונוסחאת רמב"ם לכל השנה קרובה לנוסחאתנו, ולא ידעתי למה הרמב"ם השמיט הברכה ברוך עושה מעשה בראשית ותמצא שם שינוים אחרים בב"ש בין נוסח ספרד ואשכנז, מד' אבודרהם, והרב מנורת המאור כלל תפי' סי' צ"ג, שהב"ש של פ"ז תיבות מיוסד על הפסוק ראשו כתם פ"ז עפ"י הקבלה, ועי' להשל"ה ז"ל, וכמובן שבאסמ"ת נהרו תמיד אחר מנהג האר"י ואומרים הב"ש של פ"ז תיבות, וכולם מנגנים אותו בניגון מיוחד

It is the custom in London and Amsterdam to make the following additions to Barukh She'amar:  on Shabbat, "Blessed be He who gave a heritage of rest to His People Israel..." and on Sukkot "Blessed be He who gave... this Festival of Tabernacles;" so too on Pesah "...this Festival of Unleavened Bread;" on Shabungot "...this Festival of Pentecost;" on Rosh HaShanah "...this Day of Remembrance;" and on Kippur "...this Day of Atonement."  However, in the Land of Israel and in Syriah, Togarma, and Egypt there are no such additions.

מנהג לונדון ואמשטרדם שמוסיפים בב"ש, בשבת, ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל, ובסוכות ברוך שנתן וגו' את חג הסוכות הזה, וכן בפסח בחג המצות הזה, בשבועות את חג השבועות הזה, בר"ה את יום הזכרון הזה, בכפור את יוה"כ הזה.  ובא"י וסת"מ אין שום הוספה

In Sefer Abudarham p. 14, he brings the [additions in] the Barukh She'amar for various occasions, and at the appropriate point in the Siddurim of London and Amsterdam you will find that the wording that is customary to add on Shabbat is identical with what Abudarham wrote.  Regarding the Festivals, Abudarham gives us a different version which is beautifully concise: "blessed be He who gave Joyous Festivals to His People Israel;" and he does not mention "...this Festival and Holy Occasion" as is the current custom in London and Amsterdam.  On Rosh HaShanah, [his] text reads, "[blessed be He] who gave the Day of Remembrance to His People Israel," and there too he omits "...and this Festival and Holy Occasion."

באבודרהם די"ד הביא שם נוסחאות של הברוך שאמר בהזדמנות שונות, ושם בסדורי לונדון ואמש' תמצא כי הנוסח הנהוג להוסיף בשבת הוא ממש כמו שהביא אבודרהם, ואודות החגים, לפי נוסח אבודרהם נותן לנו נוסח אחר קצר ויפה ברוך שנתן מועדי שמחה לישראל, וכן אינו מזכיר ואת יום טוב מקרא קו' הזה כמו שנוהגים עתה בלונדון ואמשטרדם, ובר"ה, הנוסחה היא כן, ברוך אשר נתן את יום הזכרון הזה לעמו ישראל, וגם שם אינו מזכיר את יו"ט מק"ק הזה

On Yom Hakippurim [Abudarham's] text reads "blessed be He who bequeathed rest, repentance, and atonement of error ['tonge'] to His People Israel."  He explains there that the word 'tong' is a noun, implying 'atonement of mistakes' as in "to utter error before God" (Isaiah 32:6).

וביוה"כ הנוסחה היא כן, ברוך המנחיל מנוחה וסליחה וכפור תועה לעמו ישראל, ופי' שם שמלת תועה הוא שם דבר ורצונו לומר כפרת התעות, וכמו לדבר אל ה' תועה (ישעיה ל"ב ו.) עכ"ל

Let us examine the differences between the wording of London and Amsterdam and that of Abudarham [for these special additions]:  In London and Amsterdam, they mention the occasion first [on Shabbat] – so that "...who gave a heritage of rest" precedes "...to His People Israel" – while on the other holidays they mention "...to His People Israel" first and then the occasion; however, in Abudarham "...to His People Israel" always appears at the end.  Also, the reason that Abudarham doesn't include "...this Festival and Holy Occasion" is because after saying "...who gave Joyous Festivals to His People Israel" there was no need to bring up "...this Festival and Holy Occasion."  For their part, London and Amsterdam follow the text of the Yangaleh VeYabo, in which both the name of the holiday and "...this Festival and Holy Occasion" are mentioned.

נתבונן מה המה השינוים שבין נוסח לונדון ואמש', ובין נוסח אבודרהם, בלונדון ואמש', מזכיר המאורע תחילה שהוא המנחיל מנוחה ואח"כ לעמו ישראל, ובשאר החגים מזכיר בראשונה לעמו ישראל ואח"כ המאורע, ובאבודר', לעמו ישראל בכל ההזדמנות מזכיר בסוף, ומה שאבודר' אינו מזכיר את יו"ט מק"ק הזה מכיון שאומר שנתן מועדי שמחה לישראל, שוב אין צריך להזכיר את יום מק"ק הזה, ובלונדון ואמש' נהרו אחרי הנוסח של היעלה ויבא ששם מוזכר שניהם החג ויו"ט מק"ק

The most salient difference is on Yom Hakippurim, since in London and Amsterdam they cite it like all other holidays, while in Abudarham it says "blessed be He who bequeathed rest... and atonement of error."  Even though ['tonge'] is grammatically a noun like "rest" or "repentance" and it appears in nominal form, the average congregants who hear it will interpret it in such a way that – Heaven forfend – atonement itself is erroneous [in Hebrew, the phrases "atonement of error" and "erroneous atonement" are spelled and pronounced identically; context alone determines comprehension].  Yet our Sages of blessed memory were especially stringent about pronouncing the prayers properly, ruling that one must not say 'tahola' [folly] in place of 'tehila' [adoration] so that the words will not have many faces.  The strange thing is that this wording cannot be found in any of the early Siddurim that were published in Amsterdam, and I do not know from whence he got this text.  In my research into this, I found an old Siddur for the Three Festivals in the Carpentras rite (published in Amsterdam in 1759), and on p. 136 in one of the Piyutim for taking the Lulab it says, "...and the Day of Remembrance of the Shofar Blast, and the Day of Atonement of Error, and the Sukka with four choice plants: nascent willows, beautiful myrtle, the fruit of the citron tree, and branches of palms."  This is also written in the Azharot of Solomon Ibn Gabirol for the first day of Shabungot:  "'...and the Day of Remembrance of the Shofar Blast, and the Day of Atonement of Error, and the Sukka with four choice plants.'  From here we can infer that this is an authentic ancient version."

והשינוי היותר הוא ביוה"כ, כי בלונדון ואמש' מזכירו ככל החגים, ובאבודרהם ברוך המנחיל מנוחה וגו' וכפור תעוה, אעפ"י שעפ"י הדקדוק הוא מדויק שהוא שם דבר, כמו מנוחה, סליחה, נקט ג"כ תועה, אבל לההמון השומעים יראה להם חלילה שכפור עצמו הוא תועה, וכמה החמירו רז"ל בפרט בתפלות לבטות הדברים כתקנן ולא יהי תְהִלָה לְתָהָלָה ושלא יהיה להתיבה הרבה פנים, והפלא הוא כי בסדורים הקדמונים שנדפסו באמשטרדם לא תמצא נוסח זה כו"ע ולא ידעתי מאין הביא אבודרהם נוסח זה, ובחפשי מצאתי סדור ישן מנהג קארפאנטראץ לג' רגלים (נדפס באמשטרדם ש' תקי"ט) דקל"ו באחד מהפיוטים לנטילת לולב וז"ל ויום זכרון תרועה, ויום כפור תועה, וסוכה בארבעה, צמחים נבחרים, ערבים בסמדר, ועץ עבות נהדר, ופרי עץ הדר וכפות ותמרים, ותמצא שגם מוהר"ש בן גבירול באזהרות לשבועות ליום א' כתב ויום זכרון תרועה, ויום כפור תועה, וסוכה וארבעה צמחים נבחרים.  מכאן נראה שכן היתה נוסחתם הישנים, ע"כ

In the Siddurim of the Land of Israel, Syria, Egypt, and Togarma both versions of the Barukh She'amar are published.  The long Barukh She'amar is basically that of London, with the only difference being that in London they say "rest" on Shabbat, and in the Land of Israel, Syria, Egypt, and Togarma they say "Shabbat."

ובסדורי אסמ"ת נדפסו השתי נוסחאות של הב"ש, והברוך שאמר הארוך הוא כנוסח לונדון, רק שבלונדון בשבת אומרים מנוחה, ובאסמ"ת השבת