When to Read the Ketubba at the Hupa – Vol. II, pp. 595 - 597

The custom in London on the day of the Hupa is that the Ketubba is read by the Hazan who is serving as Mesader Kiddushin, and he reads it aloud to the person who will sign with him as the other witness.  After the witnesses sign, the groom signs; under his signature he writes "Novio," which means "groom" in Spanish, and each witness writes the word "witness" under his signature (like the custom for a Get).  Then, the groom enters the Hupa with the bride standing at his right:  the Hazan makes the engagement blessings, drinks the wine and gives some to the bride and groom, and reads the Ketubba in the English language (this appears on the document after the essential Aramaic text).  Following this, the Hazan gives a sermon, explaining the obligation of the groom to the bride, and the bride to the groom; the groom betroths the bride, and then the Hazan makes the marriage blessings.

מנהג לונדון ביום החופה לקרות הכתובה ע"י החזן המסדר הקידושין ומשמיעה לאותו אשר יחתום עמו בכתובה בתור עד, ואחר שחתמו בה העדים חותם החתן ולמטה מחתימתו כותב נובי"ו ר"ל חתן, וכל עד תחת חתימתו כותב עד, (כמו שנהגו בגיטין) אח"כ נכנס החתן תחת החופה ונצבת הכלה מימינו, ומברך הש"ץ ברכת אירוסין ושותה מהיין ומטעים ממנו להחתן והכלה, קורא הכתובה בשפה האנגלית והעתקתה מאחורי הכתובה העיקרית, אח"כ הש"ץ נואם דרשתו ומודיעם החובות שעל החתן להכלה, והכלה לחתן, מקדש החתן להכלה, ואח"כ מברך הש"ץ ברכות הנשואין

The custom in the Land of Israel and in Syria, Togarma, and Egypt is to recite the Ketubba in a unique tune in front of all the guests after the engagement blessings, and they do not translate it.  The signing by the groom and witnesses is done after the seven marriage blessings; the witnesses do not have the custom to write the word "witness" beside their signatures, nor does the groom write "Novio."

ומנהג א"י וסת"ם שקוראין הכתובה אחר ברכת ארוסין בניגון פרטי לעיני כל העם, ואינם מתרגמין הכתובה, וחתימת החתן והעדים נעשית אחר הז' ברכות, ואין נוהגים העדים לכתוב בצד חתימתם עד ולא החתן נובי"ו

In the days of the Talmud and Geonim, the custom was that the groom would betroth his fiancee and make the formal engagement blessings, but would not cohabit with her until the day of the Hupa [up to a year later,] when they would make the seven marriage blessings and she would enter his house formally as his wife (Shulhan Ngarukh, Yore Denga, Siman 234 and Eben Hangezer 58:2).  Yet it was accepted that from the moment she was engaged to him she had the legal status of a married woman, which meant that he had to give a Get if he wanted to end the engagement (Ketubbot 48a and Kiddushin 5a; Rambam, Hilkhot Ishut 10:2).

בימי התלמוד הוגאונים המנהג היה שהחתן מקדש לארוסתו ומברך ברכת האירוסין, ולא היה מזדווג עמה עד יום החופה שהיו מברכין הז' ברכות והולכת לבית בעלה והרי היא כאשתו, (שו"ע יו"ד סי' רל"ד.  ואה"ע נ"ח ב'), ופשוט הוא שכ"ז שנארסה לו הרי היא כא"א, ואם רצה לגרשה צריכה ממנו גט, (כתובות מ"ח. קי' ה'.  רמב"ם אישות פ"י ה"ב).ו

The reason for the practice of London, whose custom it is to read the Ketubba and have the groom and witnesses sign it before the engagement blessings, is because they want to be sure that there is no claim or suit on the groom.  His signature – and the contractual acquisition that the witnesses receive from him to enact everything that is written in the Ketubba – demonstrate that his complete intent is to marry her, so that before the ceremony they are certain that the engagement and marriage blessings will not be extraneous.

טעם למנהג לונדון שנוהגים לקרוא הכתובה ולחתום העדים והחתן קודם ברכת האירוסין, משום שרצונם להיות בטוחים כי אין על החתן שום טענה ותביעה, וחתימתו והקנין שקונים ממנו לקיים כל מה שכתוב בכתובה מורה כי ברצונו הגמור ישאנה, ולמפרע לא יהיו הברכות של האירוסין והנשוין לבטלה

The reason for the practice of the Land of Israel and Syria, Togarma, and Egypt, whose custom it is to read the Ketubba after the engagement blessings and not before, is to use the recital as the required legal separation between the first and second cups [i.e., between engagement and marriage] (see Sefer Hayashar of Rabbenu Tam, Siman 620-621; and the responsa of Moharam Mintz, Siman 109).  This is also the practice of the Jews in India and Cochin (Eben Sapir, Vol. 2).

טעם למנהג ארץ ישראל וסת"מ שנהגו לקרות הכתובה אחר ברכת אירוסין ולא קודם, כדי להפסיק בין כוס ראשון לכוס שני, (ועיין בספר הישר לר"ת סי' תר"ך ותרכ"א, מוהר"ם מינץ בתשו' סי' ק"ט).  וכן נוהגים היהודים שבהודו וקוג'ין (אבן ספיר ח"ב).ו

In my humble opinion, if this explanation is correct, then the act of betrothal should be considered enough of a legal separation, especially according to the custom in these lands [i.e., England], where the Hazan delivers a sermon to the bride and groom!  Therefore, it is right to read the Ketubba before the engagement blessing (cf. Kenesset Hagedola, Eben Hangezer, Siman 34).

ולפע"ד אי משום האי טעמא הלא במעשה הקידושין, ובפרט לפי מנהג אלו הארצות שהש"ץ דורש להחתן והכלה, יספיק למדי להחשב הפסק, ונכון שקורין הכתובה קודם ברכת אירוסין (כנה"ג אה"ע סי' ל"ד).ו

The reason for the custom in these lands that the Rabbi or the Hazan delivers a sermon to the couple on the day of the Hupa is to inform them of what their obligations are to one another.  He asks them to try to make their home a Jewish house that is loyal to its religion and its nation, and that they observe the rules of kashrut, etc.  But the custom in the Land of Israel is that if the groom is a Torah scholar, he delivers a homily to all the invited guests on the day of his Hupa.

טעם שנהגו באלו הארצות שהרב או החזן דורש להם ביום החופה להודיעם מה המה חובותיהם זה לזה, ומבקש מהם שישתדלו בביתם כבית איש יהודי נאמן לדתו ולעמו, שיהיו נזהרים בעניני הכשרות וגו',  אבל המנהג בארץ ישראל שאם החתן ת"ח הוא הדורש ביום חופתו לפני כל הקרואים והמזומנים

The reason that in the Land of Israel and in Syria, Togarma, and Egypt they do not have the custom to translate the Ketubba in the vernacular like they do in these lands is that the purpose of the recitation is to ensure that the groom understands the conditions that he must fulfill and the nature of the document he is signing.  Also, when the guests hear the name of the bride and groom read out, if one of them knows that the groom is already married or is obligated to perform Yibum or Halitsa before he can marry, or is cognizant of any other troubling matter, he can stop the wedding with his testimony.  Either way, in the Land of Israel, where everyone speaks and understands Arabic, there is no need to translate it [since the languages are quite similar]; but in these lands, where Hebrew [and Aramaic are] poorly understood, they decreed to translate it into English.  In Manchester, the custom is to read the copy of the Ketubba aloud in order to publicize the contents, and this is a correct custom.

טעם שבארץ ישראל וסת"מ לא נהגו לתרגם הכתובה בלשות המדינה כמנהג אלו הארצות, מפני שתכלית הקריאה נתיסדה למען יבין החתן מה המה התנאים שעליו לקיימם, ועל מה הוא חותם וגם כאשר ישמעו העם שם החתן והכלה, על צד כי אחד מהקרואים יודע כי החתן הנזכר נשוי הוא או זקוק ליבום וחליצא, או דבר אחר יכול לעכב הנשואין בעדותו, וא"כ בארץ ישראל שכולם מדברים ומבינים השפה הערביה אין צורך לתרגום, אבל באלו הארצות שלא יהל שם עברי, תקנו לתרגמה באנגלית, ובמנשסתר נוהגים לקרות הכתובה בהעתקה בקול רם לפרסומי מילתא והוא מנהג נכון

However, in the Lands of the Kingdom of Egypt, they do not have the custom to read the Ketubba at all (cf. Nehar Mitsrayim, Eben Hangezer, p. 184).

Regarding the reason for the custom in London that the groom writes "Novio," which means "groom" in Spanish, beside his signature:  I saw this in the older Ketubbot that can be found in K"K Sahar Asamaim in London (History of the Ancient Synagogue, 1901, Gaster; click to download).  It is possible to say that they instituted this custom to make a separation between the signatures of the witnesses and the signature of the groom, and for this reason the witnesses also began to write the word "witness" beside their names.  However, in the Land of Israel and in Syria, Togarma, and Egypt they did not have this practice, because the fact that the name that the groom signs matches the one used in the text demonstrates that he signed it himself.  The reason that in the Land of Israel they witnesses did not have the custom to write the word "witness" beside their signature is that they never did this on any contract except a Get, since the text of a Get does not stipulate that the divorce happened "before us, the undersigned witnesses," a phrase that does appear in the Ketubba text.  And there is no further room to go on about this.

אבל בארצות מלכות מצרים לא נהגו לקרות הכתובה כלל, (עי' נהר מצרים אה"ע דקפ"ד).ו

טעם שבלונדון נהגו שהחתן כותב בצד החימתו נובי"ו ר"ל חתן, כן ראיתי בהכתובות העתיקות הנמצאות בק"ק שער השמים בלונדון (History of the Ancient Synagogue 5661 Gaster) אפשר לומר שנהגו כן כדי לעשות הפרש בין חתימת העדים וחתימת החתן, ומשום הכי נהגו גם העדים לכתוב בצד חתימתם "עד".  אבל ברחץ ישראל וסת"מ לא נהגו כן משום ששמו של החתן המוזכר בכתובה מעיד שהוא בעצמו בעל החתימה, ובמה שלא נהגו בארץ ישראל שהעדים יכתבו בצד חתימתן תיבת עד, משום שבכל השטרות לא נהגו כן אלא בגט, משום שבגט אינו מוזכר בפנינו עדים החתומים מטה כמו שכתוב בנוסח הכתובות ואכמ"ל